לה בחשאי, כי הרי ירדה להסתתר במל' על עם להיות ראש לשועלים שזהו גנאי כו' ולא הועיל כלל מה שהביאו בחשאי, דאדרבה יש לה גנאי וצער, ואם לא הי' עמ' 1216 ּ העלאה זו בחשאי לא הי' התפשטות כלל למטה לא הי' רק צער ולא גנאי כו'. ומה זה שהתקינו לומר בשכמל"ו בחשאי שיותר טוב הי' אם שלא לומר כלל כמשה שלא אמר (מצד הגנאי) והי' צער בלא גנאי ואם כיעקב שאמר בשכמל"ו בקול רם וגם שיש גנאי אין צער כו'. אך הנה זה הענין ש[הביאו] בחשאי [ש]הוא כמו תפלה בלחש זהו ענין המרירות וצער בתכלית הקצה כמו תפלת חנה שהיתה מרת נפשתקצב כו' וזהו העונג הנעלם וגנוז ומלובש בהיפוכו שהוא הצער ומרירות בתכלית על אשר לא יוכל להשיג את שאהבה נפשו באה"ר בתענוגים ע"כ יתמרמר מזה שזהו קצה השני שבעונג, שהוא במשקל שוה לפ"ע העונג העצמי דוקא ונק' גבו' שבקו השמאל דעונג עצמי שימצא כחו בהיפוכו המנגד אליו כשנעדר ממנו הדבר האהוב שמתענג בו ביותר כו', כמו הבקשה במרירות הנפש ע"ד שנחסר לו שנוגע לחיי נפשו בעצמות התענוג כחנה ששאלה בניםתקצג וכמבקש פרנסה ורפואה וכה"ג שבהעדרם יגיע לעצמות נפשו, שלפ"ע העונג כן הצער מהעדרותקצד וכידוע הכלל דכל יסורים וצער זהו בא לפ"ע האה"ר בעונג עצמי שאם לא העונג בעצם בדבר זה לא הי' בצער ויסורים כלל, ולכך יכול אדם לקבל כל יסורים וצער באהבה ורצון כדי שיגיע להעונג שיש לו בזה וכה"ג (והיינו משל ודמיון להבין ענין הנ"ל במ"ש לא תאמר יש לה צער היפוך
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור