ויקהל משה
תלח, ג
כו' וזהו בלב דוקא דעין רואה והלב חומדתתנח כידוע) וראי' מחולת אהבה שהיא בלב דוקא [ו]כמו מעשה בא' שהעלה בלבו טינא כו') ואין הפרש בין זל"ז כלל רק במה שמבחי' ד"ע נמשך ע"י התקשרות העצמיות מלמעלמ"ט וע"י ד"ת שבלב נמשך מלמטה למעלה כמו שהיה במ"ת כנ"ל וד"ל).
ונמצא מובן מכל הנ"ל בשרש מהות ענין הדעת שהוא הידיעה וההכרה עצמיות המביא להיות בחינת ההתקשרות וההתחברות לזולתו הנפרד ממנו עד שידבקו והיה לאחדים ממש, והיינו ע"י ההכרה והידיעה שמכירו ויודעו במהו"ע שנקרא ידיעת והכרת המהות ולא במציאות לבד שעי"ז נמשך רצונו אליו ולבו ונפשו מתמשך אליו בתמידות עד שלא יוכל לנטות ממנו כלל (וכמו ידע שור קונהו [כו'] ישראל לא ידע כו' שנמשך השור אחר קונהו לפי שי[ו]דע ומכיר אותו). ונמצא דהדעת ענין א' עם הרצון כי כמו שהרצון הוא המשכת והטיית הנפש לדבר מה שרוצה בו (כי רצון לשון מרוצ"התתנט שתרוץ הנפש כמו אחריך נרוצ"ה) לחוץ ממנו להתחבר בו ולידבק נפשו בו ממש, [ו]כך הוא הדעת בידיעה והכרה שמכיר וי[ו]דע את הדבר הוא כח המביא לבחי' ההתקשרות וההתחברות לאותו הדבר להטות כל נפשו אליו כנ"ל. רק שהרצון בא בהתפעלות [ו]חשק ותאותו בפנימיות ההתקשרות בדבר זה (כמו כי חפץ כו') והדעת בהכרה עצמית כנ"ל מקשר עצמו בבחינת חיצוניות כמו לילך תמיד אחריו (כמשרת לאדון שעוזב כל אשר לו ונמשך בכל עצמו לשרשו, וכן תלמיד לרבו כאלישע לאליהו ויהושע למשה וכה"ג). אבל באמת שרש הדעת למעלה מן הרצון שנמשך בפנימיות החשק, מאחר שע"י הדעת הרי מטה עצמות נפשו להיות לו ממילא גם החפץ ורצון להתקשר בפנימיות (וא"כ גם מה שד"ת מטה לשכל זהו ג"כ רק מצד הרצון שלמעלה מן השכל והוא שנקרא רצה"ת כי הדעת שייך לרצון דוקא (ולכך הדעת עולה עד הכת"רתתס עצמו משא"כ חו"ב, וראיה לזה שבי"ס אם הדעת נמנה אין הכתר נמנהתתסא כו'), רק שד"ת הוא שעולה בהתקשרות ורצון זה מלמטלמ"ע דוקא כנ"ל).
ובכל הנ"ל יובן ג"כ בדוגמא למעלה בבחי' רצה"ע ורצה"ת [שלמעלה] שהוא בב' מדריגות דאו"י ואו"ח שהן ב' מיני דעות, בחי' ד"ע זהו המביא לבחי' רצה"ע להמש[י]ך ולהתחבר למטה ברצה"ת [בבחי'] או"י שהן בוי"ו ימי המעשה העליונים ששרשם בחכמה, ורצה"ת שזהו מה שהרצון מורכב בחכמה
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור