תס, ג

איתמר^תס, ולא שהדבור ואמירה זו [היא] ברצון ובחירה רק ממילא [ומעצמו] איתמר כמו אז נדברו יראי ה'^תסא שנדברו ז[ע]"ז ממילא שהדבור בא להם פתאום ממילא ומאליו בלתי רצון והכנה לזה הדבור ע"ז שייך נדברו לשון נפעל שנדבר הדבור ממילא, אבל אם הי' הדבור מכח האדם שמצד שכלו ורצונו מדבר אז שייך לשון מדברים או דוברים, אך לשון נדבר ענינו לשון נפעל שהדבור נפעל ונדבר ממילא ומאליו (וכך הוא בעצם כח הדבור באדם שנק' רוח ממללא^תסב נפש המדברת^תסג בחי' מדבר שזהו ענין^תסד שלימות האדם נפש השכלית, אע"פ שנק' מדבר מ"מ ענינו שהדבור בא בנפש המדברת [מאליו ו]ממילא דוקא מכח קדמות השכל שלמעלה מגלוי אור השכל מן ההעלם, שמשם נמשך כח הדבור לצרף צרופי אותיות הדבור ממילא ומאליו בלתי בחירה ורצון באופן סדר [ה]צרופים כלל. כי מה שבא אור החכ' מאין ליש בהשגה בבינה זה[ו] הבא בדבור בסדר והדרגה שיודע ומכוון מה שמדבר ומכלכל דבריו במשפט השכל שבמוח בינה, אבל כח עצמיות השכל קודם שמשכיל [כל] שכל בגלוי שא"א שיבא בגלוי דחו"ב משם דוקא נמשך כח המדבר באדם שזהו דבור הבא ממילא בלי כוונה בשכל שבמוח כלל אלא נדבר מעצמו, כמו הטרוד מאד בעמקו של שכל שלומד שבא לבחי' האין דחכ' קודם שבאה לגלוי בהשגה אז מתרחשים שפתיו בחשאי^תסה ולא ירגיש כלל בדבור זה כי [יבא] דבור זה ממילא ומאליו מטעם הנ"ל כמ"ש במ"א ע"פ ומדברך נאוה^תסו כו', וזהו דבור דד"ת מאליו כנ"ל וד"ל).

וכך יש ג"כ בדבור דתפילה שנק' צלותא בלחש^תסז שהדבור יוצא מקירות הלב ממילא ומאליו בלי בחירה ורצון כמו וחנה מדברת על לבה^תסח כו', והוא מנקודת הרצון טרם שבא לגלוי בטעם וכוונה לרצון כו' [(וכמו^תעב אדני ש"ת^תע כו' אין מלה בלשוני^תעא כו')^תסט ]. וכך הוא בפי' איתמר זה בלשון תרגום שהוא דבור הנדבר ונאמר ממילא ומאליו דוקא. וכמ"כ הוא מענין הדבור בד"ת שצ"ל בתכלית הבטול שבא מצד העדר הרגשה בעצמו מצד היותו בטל בתכלית לדבר ה' זו הלכה וכמו אדני שפתי כו' אין מלה כו' [עד] שנדבר ונאמר ממילא ומאליו בפיו, ואין דבור זה בא מצד עצמו כלל אלא נדבר בו דבר ה' מאליו וממילא כענין אז נדברו כו' וכמו תען לשוני אמרתיך כו' תען בלי בחירה ורצון אלא רק מאליו יבא בו דבור זה מפני שהקב"ה יושב ושונה כנגדו ואינו אלא כלי להכיל דבר ה'

ספריית ליובאוויטש · chabadlibrary.org