המצוה עצמה היא בחי' אבר וחלק מן מהותו ממש וד"ל, ולכן [כתיב] והייתם קדושים לאלקיכם פי' קדושים מובדל[ים] בערך דוגמת אלקיכם כו' וד"ל.
ומעתה יובן ענין השמחה וטוב לבב מעשיית המצות הוא יותר טוב מרוב כל להיות כי המצוה עצמה [הרי] היא חלק ואבר מעצמותו ית' וא"כ בעשות הנפש את המצוה הרי מקושרת היא בעצמותו ית' מאליו וממילא תשמח הנפש בהמצוה עצמה, ולא שתהא הנפש בבחי' איזה העלאה להתקשר באור א"ס כמו מדריגת אל דמי לך שאף שהוא התפעלות העצמות כנ"ל, עכ"ז עדיין לא נתקשר קישור אמיתי באור א"ס ב"ה אלא שנתקרב מאד עד שניזוז ממקומו כנ"ל, וגם הקירוב הוא רק באור א"ס ב"ה מקור כל הנאצלים שהוא רם כו'צב כנ"לצא. אבל המצוה עצמה שהיא אבר דמלכא ממש כשהוא עושה אותה הרי מקושר ועומד הוא במהותו ועצמותו ית', ולכן שמחת הנפש במעשה המצוה אינה בכלל עבודה והעלאת מ"ן כלל אלא מאליו הוא כו' כמשל המתענג ממאכל ערב כשכבר טעמו לחכו שאין בזה איזה צמאון [ו]כלות הנפש כו' מאחר שכבר הוא מתעדן בו כו', אבל כשאינו אוכלו ועדיין מונח לפניו אז תהי' תשוקה בנפש והתפעלות גדולה כו'. וזהו פקודי הוי' משמחי לב שהוא עריבו' הנפש כאשר השיגה תשוקתה כו', ולכן אחר התפלה יופסק ההתפעלו' העצמיות כנ"ל מפני שירצה בעשיית המצוה עצמה שהיא שמחה וטוב לבב כנ"ל ואין זה ירידה אלא עליי' האמיתי' של תשוקת אל דמי כו' וד"ל.
[ד] אך ענין תחת אשר לא עבדת בשמחה משמע שיש עבודה במעשה המצוה אלא שהעבודה צ"ל בשמחה וטוב לבב כנ"ל, ולהבין ג"כ ענין [מארז"ל] עריבים עלי ד"ס יותר מיינה של תורה צריך להבין תחלה פי' יחוד קבה"וצג שבכל מעשה המצו[ת] כי ידוע שקדוש הוא לשון מובדל ומופלא מן המקבל הנק' שכינה בכל עולם לפי ערכו כנ"ל, והנה יחוד קבה"ו פי' לשון השפעה מן המשפיע למקבל והפרש גדול הוא מןצד עצמי[ו]ת המשפיע להשפעתו מבחי' חיצוני' שבו למקבל הימנו כידוע. ועתה יובן שמעשה המצוה עצמה הרי השמחה וטוב לבב באה מאליו מצד שכבר מקושרת הנפש בעצמותו ית' הרי הוא למעלה ממדריג' השפעה לשכינה עילאה מל' דא"ס וכמ"ש והייתם קדושים דוקא, אבל בברכת המצוה קודם שיעשנה באמרו בא"הצה אשר קדשנו כו' עמ' 160 ּ הוא היחוד וההשפעה של המצוה שהוא אבר דמלכא שיהי' נמשך אור המצוה בשכי[נה] שהוא אור
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור