דאו"א הגנוזים ובאים לידי גילוי בז"א כו' וד"ל. ואמנם העוסק במקרא מדה ואינה מדהמא, ומנעו בניכם מן ההגיוןמב כו', והעיקר הוא המשנה שנק' דבר ה' וכמ"ש ואשים דברי בפיךמג כו' וגם נק' מלכות מתניתן מלכתאמד כמ"ש בי מלכיםמה כו', ויש להבין ההפרש ביניהם. הנה ארז"ל על א"י שנק' ארץ צבימו מה הצבי אין עורו מחזיק בשרו כו', פי' בשר הצבי כשמתפשט בגידול גם עורו מתפשט עמו כא' ממש וכשכלה הבשר יתקמץ העור ויכלה גם הוא, משא"כ בשאר בהמה וחי' שגם כשיכלה הבשר העור במקומו עומד כו'. וזהו משל לא"י שנק' ארץ צבי דהיינו כשיושביה בה עמ' קב ּ בהתפשטות והתרחבות גם מקום שטח הארץ מתפשט' וכשכלו יושבי' גמדאמז כו'. והנה כתיב ונתתי צבי בארץ החייםמח כו'מט שגם ארץ החיים דלעילא נמשלה ג"כ לעור הצבי.
וביאור הדבר זהו ענין ההפרש בין תשב"כ לתשבע"פ, כי הנה בתשב"כ אין ההבנה והשכל בה עיקר, שהרי כמה ענינים שבה שאין להם הבנה כלל, ויש כמה סיפורי מעשיות שאין להם הבנה מה הכוונה בסיפורםנ כו', רק האותיות שבה המה העיקר להיות כי הם רמזים לבד, ועד"מ תלמיד הלומד לפני רבו שהתלמיד משכיל הסברא שלומד מרבו ומשיגה אך אינו משכיל היטב עומק נקודת ההשכלה על בורי' וזה לא יוכל הרב להסביר לו בדבור כ"א ברמיזא לבד שמרמז לו באצבע על עיקר הנקודה, משא"כ חיצוניות הסברא כבר הסביר לו בדבור ויוכל להשיגה מדיבוריו אבל נקודת פנימי' של ההשכלה לא יוכל להביא בדבור כ"א ברמז לבד. וזהו כענין די לחכימא ברמיזאנא, פי' לחכימא דוקא שכבר משיג חיצוניות השכל והסברא יוכל להבין גם ברמז עיקר הנקודה, כי הרמז אינו אלא על עיקר הנקודה מה שלא [הי'] באפשרי לפרש בצירופי אותיות כו' וד"ל. וכמ"כ הנה כל עיקר תשב"כ הוא בחי' נקודה הפנימי' של תושבע"פ מה שלא יוכל להגלות בדבור כ"א בדרך רמז לבד והן הן האותיות שבה שהמה רק רמזים לבד, דהיינו לצייר איכות אופן המשכת נקודת החכמה הנגלית בתשבע"פ אם כך או כך כו' שהאותיות אינם רק ציורים לבד, והעיקר בתשב"כ הוא רק ציורי האותיות כי אם יחסר אפי' קוץ א' פסולהנב כידוע. וה"ז דומה ג"כ לאומן הבונה עפ"י חכמתו אך כדי שלא יטה ימין ושמאל [י]צייר מתחלה ברמזים כל אופני חכמת הבנין ע"ג לוח כו' וכמ"ש במ"א ע"פ ואהי' אצלו אמוןנג כו' וד"ל. משא"כ תושבע"פ הי'נד החכמה וההבנה הגלוי' לשכל והשגה שהעיקר בה הדבור