כדי להגביה הסוף כו', וכמשל עיגול המסבב מלמעלה ומלמטה בשוה כמש"ש, ואז תהי' ביכולת הנפש במעשי' לעורר מצות הוי' לעילא בבחי' אצי' כו'. ומפני שחכמי ישראל יודעין תוכן כוונת הציווי מבחי' או"מ לכן ידעו נוסח ההמשכת או"מ על הנפש לייחדה בקדש העליון כו', וזהו ערבים עלי ד"ס שהם הברכות של המצות שעל ידם יהי' מצות ה' נעשית לעילא לעילא כו', וכמו וצונו שהוא יחוד קבה"ונח כמ"ש לעיל שרצה לזכות נשמות ישראל לייחדם במהותו ית' ע"י העשי' עצמה, כן בנוסח הברכה הוא ג"כ יחוד קוב"ה ושכינתי' על עליית חושך הנפש שתוכל לעשות המצוה ולהתקשר ולהשתאב בגופא דמלכאנט ע"י העשי' כו' וד"ל. אך לא תהי' רצון הנפש בנוסח הברכה להשתאב, כי זהו ע"מ לקבל פרסס שמשמשין את הרב בעבודת המצוה כדי להתקשר בו, והרי ברצון התקשרות זו יש בה תערובות עצמו שיהי' הוא מקושר, והחצי אחר הוא לה' שההתקשרות שהוא רוצה הוא במהותו כו', ולכן נק' פרססא וד"ל. אלא שע"י אמרו הברכה ממילא נעשה היחוד והארת או"מ עד שבהעשי' תהי' ההשתאבות ממילא ולא שהוא יתן לבו בזה כו', כמו העבד הנאמן שיעשה ציווי אדונו רק מצד שציוה ולא מצד איזה תועלת אפי' לאדון וד"ל. וזהו שהבין הינוקא בריחא דלבושייהוסב שחסר בנפשם או"מ ממצות ק"ש אף שבעסקם במצוה פטורים היוסג, אבל או"מ דק"ש מ"מ חסר בנפשם, שנפשם לא עשו ולא נעשה היחוד של וצונו שבמעשה המצוה לזכות ישראל וד"ל, ובלבושיהן הבין דוקא בריחאסד מבואר במ"א.
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור