מעלה ממש, וע"כ נהפך תחלה המטה העליון לתנין עמ' נח ּ ומתנין למטה להורות שאין בחי' הצמצום דתנין בבחי' פירוד כלל וכלל ע"כ המטה עצמו הוא התנין והתנין הוא המטה והכל א' ממש וכמ"ש אני ראשוןרלד ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים כו' וכתיב ראו כי אנירלה אני הוא משום דקמי' כחשיכה כאורה כו' וכמ"ש בשמים ממעלרלז ועל הארץ מתחת [בשניהם] אין עוד בשוה, וכן א' אם אסק שמיםרלח כו' אציעה שאול הנך כו' וכמו שדיבר עם הנחשרלט כו', דגם חושךרלו לא יחשיך כו' וד"ל.
[ט] וזהו ויאמר אליו ה מה זה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו, פי' צוה לו להשליך מטהו שהוא בחי' מקור הראשון להטות ההמשכות והשפעות להטות כלפי חסד ולהיות יורד האור ובא בהתלבשות שונות כנ"ל, וא' לו השליכהו ארצה להיות בבחי' ירידה וצמצום אחרון יותר, והוא עד ארץ העמים שמקבלים מד' נהרות שיוצאים חוץ לג"ע הארץ אחר הפסק דלהט החרב המתהפכת לשמוררמ כו', וישליכהו ארצה ויהי לנחש שהוא בחי' קליפה דמצרים שנק' תנין הגדול כו', וינס משה מפניו להיות[ו] תכלית הגסות דקליפה הקשה כו', וחזר וציוה לו שיחזיק בזנבו כו' וזה להורות דגם צמצום האחרון יותר בטל ונכנע כ"כ עד שיוכל לעלות ולהיות בבחי' מטה משה ממש כמ"ש ויחזק כו' ויהי למטה בכפורמא (וזהו ענין גלות השכינה בע' שרים דכתי' קולה כנחש ילךרמב כו', רישא שכיבת לעפרארמג וזנבא שליט כו' שמשפיע בבחי' אחוריים לע"ש דנוגה כו', וז"ש ויחזק בו ויהי למטה בכפו כו') לפירמד שהשבירה לא הי' רק במדותרמה שמקבלים מחיצוניות הדעת שהוא מלך הא' בלערמו כו' כבלע את הקדשרמז כו', אבל בפנימי' חכ' שהוא פנימי' הדעת דמשה לא הי' שבירה כלל וכמ"ש ימותו ולא בחכ'רמח כו' וע"כ נהפך מנחש למטה להיותו מטה משה דוקא, וראי' מנחש הנחשת שעשה משה שכל הרואה אותו חירמט