הילוך ועליי' הנשמות לע"ל כו' וד"ל. וזהו שהי' מזונא דנר"נ בעצם מהותם למעלה מחיבור הנר"נ בכלים, אך שעי"ז ממילא הי' החיבור החיות דנר"נ במוחא ולבא כו' מבחי' המקיפי' דחי' יחידה בלי הרגשה כלל היפוך דישבעו ויתענגו בשבת ובעוה"ב, והיינו ענין הטל דתח"ה שנק' טהרה שמביאה לידי קדושה דעוה"ב כו' (להיותו מבחי' טה"עשפג שאע"פ שנמשך לשמים העליונים בכל שבת דוקא על כל הוי"ו יומי' דחול כנ"ל אבל לא בא למטה במורגש כסעודת השבת וד"ל).
וזהו למען הודיעךשפד כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כו' גם לא בלחמה של תורה הנגלית שנק' לחם מן הארץ*385 שבא במורגש בשביעה כמו ותורתך בתו"ך מע"י כו' (כמו ממלא כריס"ו בתלמודשפה כו') כי על כל מוצא פי ה' דוקא יחיה האדם. והענין הוא דמה שהתורה נק' מזון לנשמות זהו הבא בבחי' או"כ כחכ' מוחא ובינה ליבאשפו כו' להבדיל בין טו"ר בגשמיות בסומ"ר וע"ט, אבל מקור ושרש הראשון לבירור והבדלה זו שיחיה האדם בנר"נ שבו באו"כ זהו הי' המן דוקא שז"ש על כל מוצא פי ה', פי' עלשפז כל מוצא כו' כי מוצא פי הוי' דח"ע הוא שנמשך מן ההעלם דח"ס לגילוי באו"כ דחו"ב שהן תושב"כ ושבע"פשפח וזהו מצות דיבור בפה בד"תשפט שיחי' האדם כמו אמרתך חייתני וכן כי הוא חייך ואורך ימיך כו' וחיים הם למוצאיהם בפהשצ דוקא. אך מקור מוצא פי ה' שבתורה הוא בבחי' פנימי' דחכ'שצא שהוא שרש המן שנק' לחם מן השמים דוקא כו', ונק' כל מוצא פי ה' שאינו בא בעונג מורגש גם בטעמי מצות שיתגלו בעוה"ב אלא הוא בחי' ביטול והתכללות בעונג הפשוט הנעלם (שלמעלה גם מטעם כמוס לרצון כידוע) שלמעלה מחיי העוה"ב בשכר המצות כנ"ל, מזה יחיה האדם גם בבחי' נר"נ שבו לברר לעה"ד בתורה הנגלית וד"ל (וזהו שבמוצא פי ה' בד"ת גם בשבת מצוה כמושצב בחולשצג כמ"ש ודברת בםשצד כו' אע"פ שבא בהתלבשות בעה"ד טו"ר שהוא בחי' הבירורי' ובשבת בורר אסור כו', אמנם הרי מלובש בזה מבחי' העונג העליון הפנימי דעוה"ב ביום שכולו שבת כו' וכסעודת השבת כו' ואדרבה ישבע בלחם דתו' ויתענג על ה' שבחכמה דתורה להמשיך חידוש השפע דחכמה דתורה על כל וי"ו ימים דחול (כמו בחידוש בפנימי' התורה שהוא בשבת דוקא כנ"ל) וראי' לזה ממה שהיו חכמי ישראל ראשי הדור דורשי' בכל שבת דוקא כמו שבת של מי היתהשצה כו'). אבל המן לא ירד בשבת רק
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור