שחו"ג שבעצם הרצון הם בלי גבול כלל כנ"ל. ואמנם גם הם יכולים להשתנות מהיפך להיפך ע"י בחי' ד"ע שמכריע לימין כו', והוא מ"ש יהי רצון מלפניך ממש שהוא בעה"ר (ובחי' כשב"כ) שנק' רעדכ"ר שיכבשו רחמיך ויגברו על מדה"ד שברצון עצמו ע"י טעם כמוס כו' שלמעלה מן השכל וטעם הגלוי בחו"בתתמד שבתו' כו', כמו שזן את העולם בחן ובחסד וברחמיםתתמה לפנים משוה"ד כו', דגם שיושב ועוסק בתו' ויושב ודן ע"פ מדות דחו"ג שבח"ע דתו' שבא לגילוי מן ההעלם להטי' רצה"ע לדין עכ"ז זן את העולם ברחמים, וכמו י"ג מדה"ר דיו"כ לסלוח לעוברי רצונו בתומ"צ כמ"ש במ"א ע"פ ארדה נאתתמו כו' [וכענין] פקח עיניךתתמז דלית שמאלא בהאי עתיקאתתמח כו' וזהו דוקא בבחי' כשב"כ (כמשי"ת) וד"ל.
(ךג) ובכ"ז יובן מ"ש ויוציאנו הוי' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' כו' שהן ב' זרועות דא"א וכמו קחם על זרועותיותתמט כו', והוא ענין מ"ש בע"ח דאו"א מלבישי' לזרועות דא"א, פי' הלבשה זאת היינו כמבואר למעלה בבחי' התלבשו' המדות העצמ[י]' דרצון העצמי כאה"ר דאב לבנו וכה"ג שמתלבש בשכל וטעם לרצון (כמו השוחד שמטה רצונו לטוב ויתלבש דוקא בשכל למצוא לו זכות כו'), שמצד אה"ר העצמי' ימצא זכות וחסד לבנו עפ"י החכ' וטעם דוקא, אבל באמת העיקר הוא באמצעות האה"ר [ה]עצמי' שברצון העצמי' שלמעלה מן הטעם ודעת לגמרי רק שמלב[י]ש הרצון הזה בשכל וטעם לבד שנק' הלבשה חיצוני' בגילוי מבחוץ בלבד (כמו בטעם שמצאתתנ כי יצר לב האדם כו'), וכך ביצ"מ הי' מדה"ד טוען מה נשתנו אלו מאלו כו' וגבר מדת החסד על מדה"ד, וכן בקי"ס א' ויושע ה' את ישראלתתנא כו' כענין הושיעה לו ימינותתנב, וכן א' מוליך לימין משהתתנג זרוע תפארתו כו' והוא ימינך ה' נאדרי בכחתתנד שגובר על מדה"ד מצד בחי' הארהתתנה העצמי' וזהו ביד חזקה כו', רק שמלובש הרצון בחכ' וטעם שהוא הח"סתתנו דתו' שבכ' ובע"פ שהיו ראוים לקבלת התו' פב"פ ובשביל זה הוציאם ביד חזקה כו' (דאע"פ ששרש התומ"צ שהוא בשם הוי' אלקינו בחו"ב דאצי' לבד, אבל אע"פ דאוריי' מח"ע נפקתתתנז שרשה בעצמו' אור הכתר שהם חו"ג שברצון הפנימי' ועצמי' כענין אנכי ולא יהי' לך בדבור א' נאמרותתנח כידוע, והוא בחי' יד החזקה וזרוע הנטוי' שהי' בגילוי אור דמ"ת כמ"ש מימינו א"ש ד"ת למותתנט כו'תתס, וזהו [ו]אנכיתתסא זה שא' אנכי הוי' אלקיךתתסב אשר
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור