ולהבין בתוס' ביאור
רמח, ד
בזהר דבינה דאצי' נק' אימא עילאהפ [ו]כמ"ש אם עמ' 728 ּ הבנים שמחהפא וכתיב כי אם לבינה תקראפב כו', דמשמע שהמדות דז"א נק' בנים שנולדים דרך תולדה מן הבינה, היינו מפני שבתחלה הי' בבחי' עיבור במעי אימ[ו] ועד"מ הולד שבמעי אמו [ונולד לחוץ] שביציאתו לחוץ א"צ לאמו כלל כי מדותיו מתנהגי' ע"פ שכל עצמו ואז מה שבינתו מנהיג מדותיו לא נק' אם כלל כי רק מעביר בעלמא כנ"ל וד"ל (וכמדות שבאדם התחתון שעיקר מציאותם כבר נמצאו בטבע מעצם הנפש רק שהשכל בחי'פג מנהיג[ם] בלבד [כנ"לפד. ו]כך למעלה הרי אמרו באדר"ז דז"א בעתיקא עצמ[ו] אחידפה [ו]הוא למעלה גם מבחי' או"א, כי הרי בחי' מוחי' דאבא ואימא אינם נמשכים רק מבחי' המזלותפו דא"א מזלפז ונוצר מזל ונקה כו'. וגם או"א עצמ[ן] שנק' חו"בפט תריןצ כו'פח והוא כמו מוח ההבנה ומוח התפיסא כידועצא אינם מקבלים רק מבחי' מו"ס דא"אצב ) שהוא כמו בחי' המשכיל ההיולי שבאדם כידועצג. אבל ז"א שהוא בחי' ו"ק דז"א מצד עצם טבעם ומהותם זולת הוראת השכל בבחי' ע"י עצמו אחיד כו', והיינו בבחי' [ה]ג"ר דע"י שהן מתנשאים מימות עולם דא"א ודז"א ולכך נאמר ע"י מלשון המעתיק הריםצד כו'. כי ידוע ההפרש במדות דא"א שמתלבשי' בנאצלי' כידוע דאו"א מלבישים לזרועות דא"אצה ועז"נ שאל נא לימים ראשוניםצו כו', אבל בחי' ג"ר דע"י בלתי מתלבשים בנאצלי' ומתנשאי' מימות עולם דא"א שנק' ו' ימי בראשית כו'. אך ו"ק דז"א למטה לכאורה שרשם רק במדות דא"א שלמעלה מבחי' חו"ב ונק' ימי קדםצז או הרי קדםצח, כידוע שהם המדות שלמעלה מן השכל אלא מצד טבע העצמי וכמו אה"ר שברצון כו', אך באמת שרשם יותר למעלה והוא [ב]בחי' פנימי' דע"י כנ"ל. והטעם יובן ע"פ הנ"ל גם בשרש ענין המדות הטבעי' שהוא רק אהבת עצמו בלבד והמופת מחולי המ"ש כו' כנ"ל, ואהבת עצמו שהוא אהבת חיים היינו מה שהנפש אוהבת עצמה ע"כ תאהוב כל [ה]דברים הטובי' [לה ולנפשה] ותשנא כל דברים המזיקי' לה ורע לה, ואין צריך שכל וטעם כלל למאוס ברע ולבחור בטוב כו' רק שהשכל מברר יותר את הטוב ואת הרע כו' כנ"ל באריכות.
והנמשל מזה יובן למעלה ג"כ בשרש בחי' המדות הטבעי' שברצה"ע שנק' א"א שלמעלה מן השכל שנק' חכ' ובינה כו' שהוא ג"כ בא מאהבת המאציל א"ע כבי' עד"מ שאדם אוהב חיי נפשו כו'. ולמעלה בחי' אהבה זו בחי' א"ס ממש ולכך
יובא מ: chabadlibrary · ספריית ליובאוויטש · free-to-read · במקור